רוב חומרי הגלם התעשייתיים מיוצרים כל השנה. רסק עגבניות לא. הוא מיוצר בקמפיין של כעשרה שבועות שמתחיל כשהפרי הטרי מבשיל ומסתיים כשהאחרון בו עובד, וכל מה שקונה מקבל בשנים-עשר החודשים הבאים מגיע מהחלון הזה. קונים שמתכננים לפי הקמפיין מקבלים את המוצר שפירטו. קונים שמתכננים לפי הלוח שלהם מקבלים את מה שנשאר.
הקמפיין, והיכן הוא מתרחש
בטורקיה העונה נפתחת בדרום. סביב איזמיר הקטיף והעיבוד מתחילים בערך מאמצע יולי. מגדלים ברצועה שבין מניסה לאיזמיר, לאורך צפון הים האגאי, קוטפים פרי מוקדם מאמצע יולי ומספקים לא רק למפעלים המקומיים שלהם אלא גם למפעלים צפוניים יותר שהיבול שלהם עדיין לא מוכן.
אזור מרמרה בא אחריו. סביב קרג'ביי, מערבית לבורסה על החוף הדרומי של ים מרמרה — שם ממוקם חלק גדול מהמפעלים — הייצור מתחיל בדרך כלל בסוף יולי ומסתיים באמצע אוקטובר.
זהו הייצור של השנה כולה. כשהמפעל האחרון עוצר באוקטובר, נפח הרסק הטורקי לשנים-עשר החודשים הבאים נקבע.
מדוע המפעלים מתכננים לפני הקונים
מפעל עיבוד שנבנה לספוג שיאי קטיף אינו מאלתר את חומר הגלם שלו. יצרני הרסק חותמים עם המגדלים לפני העונה על חוזים שקובעים את הכמות, האיכות והמחיר של הפרי שיקבלו — נוהג שרווח באזור מרמרה מאז שנות ה-1970. עד שהעגבנייה הראשונה מגיעה למפעל, המפעל יודע כבר חודשים כמה יעבד ובערך מה ייצר.
הגודל מסביר זאת. במדינה פועלים יותר מחמישים מפעלים עם כושר מצטבר של מעל 80,000 טונות עגבניות טריות ביום, מספיק כדי לספוג את הגל כשהכול מבשיל בבת אחת, וכושר ייצור רסק שנתי כולל של כ-600,000 טונות. ב-2024 הגיע ייצוא מוצרי העגבנייה לכ-353 מיליון דולר, כ-234 מיליון מתוכם רסק, עם כ-166,000 טונות רכז בעונת 2024/25.
לתעשייה שמתוכננת כל כך רחוק מראש אין הרבה מקום לקונה שמגיע אחרי שהיא כבר התחילה.