ההזמנה הראשונה משוק חדש היא ההחלטה המנותחת ביותר והמובנית פחות מכולן בהפצה. מנותחת יתר על המידה משום שכולם מנסים לחזות ביקוש שמעולם לא נמדד; מובנית פחות מדי משום שמתייחסים להזמנה כאל רכישה ולא כאל ניסוי. הזמנה ראשונה היא מבחן. תפקידה להפיק נתוני מכירה לצרכן, וכל דבר באופן שבו היא נבנית צריך לשרת זאת.
לקבוע גודל ללמידה, לא לתחזית
הפיתוי הוא להזמין לפי תחזית מכירות. התחזית, בשלב הזה, היא ניחוש מחופש לתוכנית. הזמנה שגודלה נקבע לפיה הופכת לבעיית מלאי ברגע שהניחוש מתברר כשגוי, וניחושים ראשונים על שווקים חדשים בדרך כלל שגויים איפשהו.
הגודל הנכון מוגדר על ידי שני גבולות: גדול מספיק כדי שכל קו יפיק נתוני מכירה לצרכן אמיתיים — מספיק כדי לראות מה זז, היכן ובאיזה מחיר — וקטן מספיק כדי שטעות בקו אחד לא תהיה בעלת השלכה חמורה. הטווח הזה צר מכפי שרוב המפיצים מצפים, והוא כמעט תמיד קטן מהתחזית.
עוגן ורוחב
מגוון מעורב עובד הכי טוב עם שני סוגי קווים שממלאים שני תפקידים.
העוגן הוא הייצור שלנו: שקיקי תה עם חוט ותווית ותערובות, צ'יפס פירות מיובשים, אריזה במותג פרטי, סבון טבעי, מי ורדים, שמנים אתריים ותמציות בוטניות. באלה אנחנו קובעים את המפרט ומחזיקים בקיבולת בעצמנו, ולכן הזמנה חוזרת היא כמות ותאריך. הם הופכים את ההזמנה לאמינה.
הרוחב הוא קווים מאיתור: דבש, טחינה וממתקים, תבלינים, אגוזי לוז ופיסטוקים, שמן זית וזיתי מאכל, רסק עגבניות ורסק פלפלים, קטניות ואבקות משקה. באלה אנחנו עובדים עם יצרנים מאומתים ואיננו הבעלים של המפעלים שמאחוריהם; האילוצים שלהם — מחזור קציר, מכסת ייצוא, עונת עיבוד — נוסעים איתם. הם הופכים את המגוון למעניין, ויש לקבוע את גודלם מתוך ידיעה שהזמנה חוזרת עשויה להיות תלויה בעונה ולא במחסן.
בניית הזמנה ראשונה שכולה רוחב ובלי עוגן היא הדרך שבה מפיצים מגיעים למגוון מרתק שאינם יכולים לחדש באופן אמין.