דבש יושב קרוב לראש כל רשימה של מזונות המזויפים לעתים קרובות, מסיבה פשוטה: הוא תמיסת סוכר יקרה, ותמיסות סוכר זולות אפשר לגרום להן להידמות לו. מה שהשתנה עם השנים אינו אם זיוף מתרחש אלא כמה טוב הוא מסתתר. סירופים הונדסו לעבור את הבדיקות שפעם תפסו אותם, ולכן השאלה שהקונה שואל — 'האם הדבש הזה אותנטי?' — חייבת להיות מלווה בשאלה שנייה: 'איזו אנליזה באמת תראה לי אם הוא לא?'
שתי שאלות שונות, שמתבלבלים ביניהן לעתים קרובות
אנליזת דבש עונה בדרך כלל על אחד משני דברים. האם האצווה הזו במצב טוב? והאם האצווה הזו היא מה שהיא טוענת להיות? קונים מקבלים לעתים קרובות תעודה שעונה על הראשונה ומניחים שהיא ענתה על השנייה.
המצב מכוסה בפרמטרים של הדירקטיבה 2001/110/EC: תכולת סוכרים, לחות, תכולה בלתי מסיסה במים, מוליכות חשמלית, חומצה חופשית, פעילות דיאסטאז והידרוקסימתילפורפורל, כשדיאסטאז ו-HMF נקבעים לאחר עיבוד ומיזוג. אותנטיות היא סט נפרד של שיטות שמכוונות לגילוי סוכרים זרים ומקור שהוצהר בטעות. תעודה יכולה להיות נקייה במצב ושותקת באותנטיות.
למה HMF ודיאסטאז נועדו
הידרוקסימתילפורפורל נוצר כשדבש מחומם או מאוחסן זמן רב מדי; מגבלת האיחוד האירופי לדבש המשווק היא 40 מ״ג/ק״ג, עם תקרה גבוהה יותר של 80 מ״ג/ק״ג לדבשים ממקור טרופי מוצהר. דיאסטאז הוא אנזים שקיים באופן טבעי בדבש ומתפרק באותם תנאים, ונמדד בסולם שאדה.
שניהם שימושיים, ושניהם סמנים של טיפול ולא של אותנטיות. דבש שחומם יתר על המידה מראה HMF גבוה ודיאסטאז נמוך. דבש שזויף בקפידה — סירופ שנוסף לאצווה טרייה שטופלה בעדינות — יכול להראות נתונים מצוינים בשניהם. ההתייחסות אליהם כאל בדיקות אותנטיות היא הטעות הנפוצה ביותר במפרטי דבש, וזו טעות מובנת, משום שהם שני המספרים שמופיעים על כל תעודה.